כתיבה מרפאת / דפנה שלם

אני מאמינה בכתיבה. תאמרו – איך אפשר להאמין במשהו כל כך טריוויאלי ופרקטי?
התשובה הטובה ביותר שלי מגיעה בצורת סיפור.

ktiva-header

שירתתי עשרים שנה כקצינה בחיל חינוך. מעולם לא חתמתי ליותר משנה, כי לא הייתי “טיפוס” של צבא קבע וכך התגלגלו להם עשרים שנה.
ביום שהשתחררתי הרגשתי שכלואות בתוכי מחשבות, תובנות, רגשות שלא באו לידי ביטוי מספק באותם עשרים שנה. אמרתי לעצמי שזה לא יכול להיות שפרק זמן כזה נגמר ללא סיכום אישי פנימי שלי.
אז התיישבתי לכתוב ספר. ישבתי בחדר עבודה מול מחשב אבל הרגשתי כאילו יצאתי לטיול הגדול בהודו אחרי השחרור. הרגשות הציפו אותי, בדיוק מתחת לגרון הרגשתי מעין גוש שכאילו מבקש לצאת מבית החזה ולהשתחרר. העבודה לוותה בתחושות פיזיות עזות, בהתרגשות ובשמחה. זו הייתה שמחה מסוג שלא הכרתי. בדיעבד אני יכולה לקרוא לה – השמחה שאני חיה. האמת שהיה גם סבל. חוסר היכולת להביע במילים את מה שהרגשתי היה מתסכל. גם התשישות הפיזית שליוותה את התהליך הייתה מבהילה.
ידעתי שאני חווה משהו חדש ועוצמתי, אבל לא ידעתי שאני בעצם מטפלת בעצמי על ידי כך שאני מרשה לעצמי לגעת באזורים שכל חיי הגנתי עליהם. זה היה בעצם הצעד הראשון במסע שנמשך כבר חמש עשרה שנה, שבמהלכו הפכתי לביבליותרפיסטית ולפסיכותרפיסטית.

אז מה יש בה בכתיבה?
בסביבות גיל חמש או שש למדנו לכתוב. בעצם למדנו שפה חדשה – שפת סימנים. למדנו לתרגם את המילים שנרכשו רק שנים ספורות קודם לסימנים. זאת אומרת שבעצם הכתיבה היא מתווך משני. המתווך הראשון היו המילים עצמם שנתנו תווית לחפצים ולרגשות ואחר כך בא התיווך הבא של הסימנים על הדף או הצג. וזה קודם כל מה שיש בכתיבה – הרחקה ומתח בין הדבר עצמו לבין ביטויו. הנפש שלנו רוצה להביע את עצמה, אבל כל כך קשה לה. הכתיבה היא עדות למאבק של הנפש להביע את עצמה במלאות.

כשהיינו קטנים כל מילה של בן גילנו או של מורה או גננת ובמיוחד של אבינו או אמנו יכולה הייתה להיחרט בלבנו ולהשפיע עלינו לעד. רוב המילים כמובן החליקו להם במורד ההיסטוריה האישית שלנו ואבדו לעד, אבל בודדות נקלטו בעוצמה והשפיעו על חיינו. מבין המילים האלו, המילים הביקורתיות על הניסיונות התמימים שלנו להביע את עצמנו באמצעות כתיבה, נגינה, ריקוד היו בין המילים המשנות חיים, ולא לטובה. המורה אמרה שהסגנון של החיבור שלנו על החוויות מהחופש היה לוקה בחסר והנה הפסקנו לעד לכתוב. המנצחת של המקהלה אמרה לנו שכדאי שנבחר בחוג ספורט במקום במקהלה – והופס… הפסקנו לשיר.

במחצית השנייה של החיים אנחנו מקבלים הזדמנות שנייה. יש בנו את הרוגע, התבונה וניסיון החיים כדי להעז ולבחון שוב הנחות יסוד שנקבעו בגילאים מוקדמים. הכתיבה היצירתית אינה מכוונת לכותבים המבקשים להיות סופרים, אלא לכל אחד ואחת. יש בכל אחד מאתנו כוחות יצירתיים שמבקשים לפרוץ, שאולי לא קיבלו עד היום מספיק ביטוי. הכוחות האלו כשהם מקבלים דרור הם כוחות מרפאים. הנפש שלנו רוצה ביטוי ומימוש. לא אחת עמדתי נדהמת מול הדף. משהו שנכתב שם מעולם לא נוסח כך על ידי ולטעמי גם מעולם לא נחשב – תרתי משמע. הכתיבה מאפשרת לנו להרחיב את עצמנו.

אמרתי קודם שהכתיבה בעצם מרחיקה, אבל כאן היופי והעוצמה של הכתיבה – היא גם מקרבת. כשמשהו הוא גם דבר והיפוכו אז הוא כנראה עוצמתי למדי.

אמר גבריאל גרסיה מרקס:
“החיים הם לא מה שחיית, אלא האופן שבו אתה מספר אותם.”

דפנה

דפנה שלם היא פסיכותרפיסטת ומנחת סדנאות כתיבה יצירתית.

כתבות אחרות בנושא